החווה על הגבעה

לפני עידן החקלאות התעשייתית, כל חקלאי שמר זרעים מהצמחים שהניבו לו את היבול המוצלח ביותר: אלו שהתמודדו היטב עם מחלות, שהתאימו לתנאי האקלים המקומיים, ושסיפקו את הטעם שהמשפחה אהבה.

 

אבל עם הופעת החקלאות המודרנית באמצע המאה ה-20 – שהתמקדה במוצרים אחידים, עמידים להובלה ושמירה – זנים אלו נדחקו הצידה. חברות זרעים גדולות החלו לשווק זנים היברידיים שדורשים קנייה מחודשת בכל עונה. תוך זמן קצר, חלק ניכר מהמגוון הביולוגי שאפיין את החקלאות המסורתית – אבד.

 

לפי ארגון המזון של האו״ם (FAO), כ-75% מהמגוון הגנטי של גידולים חקלאיים נעלם במאה האחרונה.

 

למה לשמור ולטפח זני מורשת?

 

1. טעם עשיר ומקורי

 

זני מורשת מדורגים לפי קריטריון אחד עיקרי: טעם. בעוד שזנים מודרניים לרוב נבחרים לפי יכולת האחסון והמשלוח, זני המורשת נבחרו בקפידה לפי עומק, מתיקות, חמיצות או מרקם. שף שמבשל עם עגבניית מורשת מרגיש את ההבדל בכל ביס.

 

2. גיוון גנטי וחקלאות עמידה

 

שימוש בזנים אחידים מסכן את המערכת החקלאית: מחלה אחת עלולה לפגוע בכולם. לעומת זאת, הגיוון הגנטי שזני מורשת מביאים – תורם לחוסן חקלאי. אם זן אחד רגיש למחלה, ייתכן שזן אחר יעמוד בה.

 

3. קיימות ויכולת שימור זרעים

 

חקלאים וגננים יכולים לשמור זרעים לעונות הבאות, מבלי להישען על תאגידים. זו חקלאות שורשית, קהילתית, עצמאית.

 

4. מורשת תרבותית

 

כל זן מורשת נושא סיפור – על חקלאי, על קהילה, על הגירה או על הסתגלות. שימור הזנים הוא גם שימור תרבותי והיסטורי.

​

בעולם שבו הטעם, הגיוון והקשר לאדמה לעיתים נזנחים בשם האחידות והיעילות – זני המורשת מזכירים לנו חקלאות אחרת. הם נושאים איתם את טעם העבר, את סיפור הדורות, ואת התקווה לחקלאות מקיימת, מגוונת וטעימה באמת.